החלטה בתיק בע"מ 8098/04

א.        זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת י' שטופמן) מיום 21.6.04 בע"מ 1057/03, בו אושר פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (כבוד השופט גרניט) מיום 16.10.03 בתמ"ש 29150/97. על פניו, בסיפור אנושי עצוב ענייננו.

עיקרי הרקע

ב.        המבקשת, כיום בת 59, הגישה ב-1977 תביעת נזיקין לבית משפט השלום ברמלה נגד אחיה, בגין התעללות מינית מסוגים שונים, לרבות אונס, שביצע בה, לטענתה, בהיותה ילדה בין הגילים שמונה עד שמונה עשרה (בשנים 1964-1954 לערך), ונגד אמה, אשר - כנטען - עצמה עיניה מראות את ההתעללות הקשה. כתוצאה ממעשים אלו נגרם למבקשת, לטענתה, נזק נפשי חמור, ונמנעה ממנה האפשרות לגדול ולהתפתח כאדם בריא, וכן נמנעו ממנה חיי משפחה סבירים. לטענת המבקשת, רק בסוף 1996, בהיותה כבת 51, יכלה לחשוף את סיפורה ואת פרטי סבלה בפני אחיה ובני המשפחה. כנטען, הודה האח במעשים, ואף הביע נכונות לפצותה, אך בתנאים שלא יכלה לקבלם. לתביעה צורפה חוות דעת מאת ד"ר חיים היילפרין, פסיכולוג קליני, על 50 ויותר פגישות טיפול עם המבקשת מאז דצמבר 1995, שבהן - בין השאר - סיפרה על ההתעללות ועל היתר. הנתבעים (המשיבים עתה) טענו להתיישנות, וכן הכחישו את המיוחס להם, ואף הגישו הודעת צד ג' נגד בעלה של המבקשת, בטענה כי אם נגרמו לה נזקים נפשיים - הוא אשר גרם להם תוך אלימות במהלך הנישואין.

פסק דינו של בית משפט השלום

ג.        התביעה הועברה לבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב, ונדחתה מחמת התיישנות, לא נתקבלה טענת המבקשת כי אף שחלפו (ב-1998) כ-34 שנים מאז חדלו מעשי התקיפה המינית יחל מנין תקופת ההתיישנות רק משעה שהתאפשר לה, מבחינה נפשית, להתמודד עם האירועים נשוא התובענה, לבטאם במלים ולהתעמת עם עושי העוולה. בית המשפט קבע, לאחר שמיעת הראיות, כי המבקשת ידעה וזכרה במשך כל השנים מאז בגרה את המעשים שהיא מייחסת לאחיה, ועל כן אין בידה להיבנות מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, החל על ניזוק אשר נעלמו ממנו "העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן", ושלגביו מתחילה תקופת ההתישנות מיום הידיעה. בית המשפט ניתח את היחס בין סעיף זה לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), הקובע התיישנות במקרים שבהם נתגלה הנזק באיחור, בתנאי שתובענה הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. לשיטת בית המשפט לענייני משפחה, במקרה דנן גם אם נכונה גירסת המבקשת, אין אפשרות להחיל את סעיף 89(2), זאת שכן המבקשת ידעה על הקשר הסיבתי בין המעשים שלטענתה נעשו בה על ידי אחיה ועל הנזק שנגרם לה, לפחות ככל שמדובר בקשיים בקיום יחסי מין עם בעלה ובדיכאון ממנו סבלה בשנת 1986, שעה שפנתה לטיפול פסיכיאטרי בבית החולים אברבנאל. לשיטת בית המשפט, אי חשיפת הדברים על ידי התובעת נבע מחוסר רצונה לפגוע במשפחתה - ולא מן הקושי לחשפם.

ההליך בבית המשפט המחוזי

ה.        המבקשת עירערה לבית המשפט המחוזי, בטענה כי ידיעה אובייקטיבית אינה יכולה להיות אמת מידה לקביעת מרוץ ההתיישנות, שכן בעבירות מסוג זה נקלע הקרבן למצב נפשי של אי תגובה, האשמה עצמית וחשש מעימות עם המעוול הכרוך בסיכונים נפשיים, על כן אין די בידיעת הקרבן כדי שיהיה מסוגל לתבוע. לשיטת המערערת, על מירוץ ההתישנות להתחיל רק ממועד התגבשות הנזק, קרי מעת הכרתה של המתלוננת בהיותה קרבן, הכרה בצורך בריפוי ואפשרות להכריז על כך.

ו.        בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת שטופמן), דחה את ערעורה של המבקשת, לאחר שבחן את היחס בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתישנות להוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, והגיע למסקנה כי העובדות המקימות את עילת התובענה לא נעלמו מעיני המבקשת. אף לשיטת בית המשפט המחוזי, בעקבות חוות הדעת הרפואית-פסיכיאטרית שניתנה במסגרת ההליכים, אין מדובר בהדחקת זכרון אלא בקושי לדבר על חוויות מכאיבות אלו, שכן המבקשת היתה מודעת להתעללותו של אחיה ולנזק שנגרם לה לטענתה כתוצאה מכך. בית המשפט סבר, כי על כל מקרה להיבחן על פי נסיבותיו, ובענייננו אין זה סביר, אף במקרה של טענות קשות כאלה, שהמבקשת המתינה שלושים שנה ופנתה לבית המשפט לאחר תקופה כה ארוכה, תוך קיפוח זכויות המשיב באשר להגנתו האפשרית.

ז.        המבקשת סבורה, כי את תקופת ההתישנות יש למנות מן הרגע שבו אזרה כוח נפשי להתמודד עם המעוול, קרי, לשיטתה מ-1996.

דיון

ח.        מקרי התעללות מינית בקטינים, ובפרט בקרב בני משפחה ובגילוי עריות, הפכו לצערנו לתופעה מוכרת במקומותינו, ומכל מקום עלו לפני השטח בישראל כבמדינות אחרות בעשורים האחרונים, ובמיוחד בעשור האחרון, והמחוקק ובתי המשפט נדרשים להתמודד עמן. הסוגיות המתעוררות בהקשר זה קשות הן. בעבירות מין, ובפרט בעבירות מין במשפחה, קיימים גורמים פסיכולוגיים - נפשיים וחברתיים - המקשים על קרבן העבירה להתמודד עם האירוע אותו חוה ועם תוצאותיו. קרבנות התקיפה במשפחה עלולים לחשוש מדימוי של אי-לגיטימיות ומדחיה חברתית. מתלווה לכך לעיתים מזומנות החשש מחשיפת בן המשפחה המתעלל, חוסר אמון בבני אדם, ולא אחת - אם בכלל - הוגשה תלונת קרבן העבירה שנים רבות לאחר האירועים. ואכן, הגישה הערכית לנושא צריך שתהא רגישה, נוכח קשיי הקרבנות לפתוח את סגור הלב.

ט.        (1)    במסגרת הצעות לביטולה או להארכתה של תקופת ההתישנות בפלילים נכתבו, למשל, בידי פרופ' אלי זומר מהפקולטה ללימודי רווחה ובריאות באוניברסיטת חיפה, מסמכים הכוללים נתונים באשר להשהיה רבת שנים בפניות של קרבנות עבירות מין בילדות, בעיקר במשפחה (נייר עמדה "טראומה בגיל הילדות, אבן זכרון וחשיפה מושהית", מאי 1994, וכן מסמך מ-17.6.01). ראו מאמרו של פרופ' זומר, יחד עם שרונה שורצברג, E. Somer & S. Swarcberg "Variables in delayed disclosure of child sexual abuse" (2001) American Journal of Orthopsychiatry 71(3) 332. מסמכים ומחקרים אלה מתארים בהרחבה את ההשהיה בהגשת תלונות בתחומים אלה ואת סיבותיה.

           (2)    על דרך ההדגמה לקשיים בנושא דנא, אזכיר כי בספרות הוצע מודל סוציולוגי לתיאור סכסוך משפטי, המציג את שלושת השלבים אשר מובילים להתגבשות מחלוקת משפטית ותביעה - Naming, Blaming, Claiming - קריאה בשם, הטלת אשם, תביעה. יישומו לעניין עבירות מין עשוי להמחיש את הקושי: קרבנות עבירות מין נתקלים בקושי "לקרוא בשם" (Naming), קרי לומר לעצמן כי נפגעו מחוויה שחוו. אף אם יתגברו על שלב רגיש זה, עלול הפחד מחשיפת בן המשפחה, ובעבירות מין נגד נשים  החשש שמא יטענו כנגד המתלוננת כי הביאה על עצמה את הצרה, למנוע מהקרבן להגיע לשלב ה-Blaming, הטלת האשם. אך גם אם תושג הצלחה בהתמודדות הקרבן וייאספו המשאבים הנפשיים הנדרשים, יהא על הקרבן להגיע לשלב השלישי - שלב התביעה (Claiming). בשלב זה מעובדת החויה הקשה של הפגיעה למונחים משפטיים, לעילות ולסעדים, ואף הוא שלב קשה. למודל הסוציולוגי ראו: (W. Felstiner, R. Abel and A. Sarat "The Emergence and Transformation of Disputes: Naming, Blaming, Claiming" 15 Law & Society. Rev. (1980) 631, 635-636). - מצוטט אצל ל' בילסקי "אלימות האלם: ההליך המשפטי בין חלוקה לקול", עיוני משפט כג 421, 432. דומה, אם נידרש לדגם זה, כי חלק ממשמעם של שלבים אלה הוא הצורך בזמן לשם הבשלתם - לעיתים אף זמן ניכר. כיצד לאזן בין צורך זה לבין זכויות הצד הנילון (בפלילים) והנתבע (בדין האזרחי) והאינטרסים הבסיסיים שביסוד ההתישנות האזרחית ככלל, אשר כפי שציין בית המשפט המחוזי אל נכון - שלושה הם (ראו גם דברי ההסבר להצעת חוק ההתישנות, ה"ח תשי"ז, 280, 283): הקושי של הנתבע לשמור על ראיות והוכחות לאורך ימים, אפשרות של מחילה וויתור מצד הקרבן משהושהתה הפניה לערכאות, והצורך בבירור יעיל ומהיר ככל האפשר של תביעות? לעקרונות הכלליים של ההתישנות ראו ע"א 158/54 דה בוטון נ' בנק המזרחי, פ"ד י' 687 (השופט זילברג), וכן יהודאי, דיני התישנות בישראל, כרך א' 6-5. כשהמדובר בעבירות מין בקטינים ובמיוחד במשפחה, לפנינו איפוא נושא מורכב וקיימת התלבטות באשר לנקודת האיזון הראויה בו.

הדין הפלילי

י.        בגבור המודעות בציבור לקשיים הנפשיים והחברתיים הכרוכים באלה, נדרש לכך המחוקק. הוא עשה כן עד כה בתחום הפלילי, שעניינו בראש וראשונה אינטרס הציבור. למישור האזרחי, הכולל בראש וראשונה אינטרס פרטי של פיצוי, עוד נשוב להלן, אך בו נמצאת על האבניים (מאז הקיץ האחרון) הצעת חוק המביאה בחשבון את הנסיבות הקשורות בעבירות מין, היא הצעת חוק ההתישנות, התשס"ד-2004. סעיף 354 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, כנתינתו היום בעקבות תיקון מתשס"ג, קובע כי בעבירות מין - הנמנות בסעיף - שנעברו בקטין "יחל מניין תקופת ההתיישנות ביום שמלאו לו עשרים ושמונה שנים; ואולם אם חלפו עשר שנים מיום ביצוע העבירה - לא יוגש כתב אישום אלא באישור היועץ המשפטי לממשלה". הוראת חוק זו היא פיתוח אחרון, לפי שעה, של מגמה חקיקתית להארכת ההתישנות בעבירות כאלה, שבראשונה היה המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות בהן כבכל עבירה אחרת (בעבירות מסוג פשע, התיישנות של 10 שנים מיום קרות הארוע, לפי סעיף 9(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982). בשנת תשנ"ו תוקן החוק בהקשר זה (תיקון מס' 47 - ס"ח התשנ"ו, 42), ונקבע שגיל הקטין ממנו יחל מרוץ ההתיישנות הוא 18 (ראו דברי ההסבר בה"ח התשנ"ו, 238; התיקון ראשיתו בהצעת חוק של חברי כנסת). הדבר נומק בדברי ההסבר באופי המיוחד של עבירות מין במשפחה ובמערכת יחסים בין קטין לאחראי עליו, ובהיחלשות הנימוקים לעקרון הכללי של התישנות כשהמדובר בעבירות מין במשפחה או על ידי אחראי, מקרים שאין מקום  לדבר בהם על סליחה או מחילה, שלא כהתישנות רגילה. בתיקון מתש"ס (תיקון מס' 56 - ס"ח התש"ס 226, 228) נקבע, כי הוראות החוק יחולו גם על מעשה שנעשה לפני אב התש"ן (אוגוסט 1990) אם טרם התישנה העבירה התישנות רגילה. ולבסוף, בשנת תשס"ג - כאמור - תוקן הסעיף שוב (תיקון מס' 72 - ס"ח התשס"ג 59), אף כאן לפי הצעת חברת כנסת (מאור), ותחילת מרוץ ההתיישנות נקבעה ליום שמלאו לקטין 28 שנה. הניסיון כנמסר לאורך השנים מאז 1996 לא הניב תיקים רבים (עד ראשית 2002 כ-4 תיקים לשנה), אך היה בו מסר חברתי וחינוכי ראוי; ובכל זאת, עד ראשית 2002 דווח במשרד המשפטים על 19 הרשעות שנדונו לפי החקיקה מ-1996.

יא.      בדברי ההסבר לתיקון האחרון (ה"ח התשס"ג, 1), צויין כדלקמן:

"בחוק העונשין (תיקון מס' 47), התשנ"ו-1996 (ס"ח התשנ"ו, עמ' 42) (להלן: תיקון 47), הוארכה תקופת ההתיישנות בעבירות מין שנעברו בקטין על ידי בן משפחתו או האחראי עליו; מטרת התיקון היתה לאפשר העמדה לדין פלילי גם באותם מקרים שבהם קרבנות העבירה חושפים את העבירות שבוצעו בהם שנים לאחר שבגרו. בשל אופיין המיוחד של עבירות מין במשפחה או במערכת יחסים שבין קטין לבין האחראי עליו, מוגשות תלונות על ידי נפגעי העבירה, לאחר חלוף שנים מיום ביצוע העבירה, לאחר תהליך של התנתקות מההורה או מהאחראי שפגע בהם. תיקון 47 קבע, שתקופת ההתיישנות בת עשר השנים הקבועה לעבירות אלו לפי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, תחל ביום שבגר הקטין והגיע לגיל 18.

בשנים שחלפו מאז התיקון התברר שהתקופה שנקבעה קצרה מידי; נפגעי עבירה רבים מסוגלים לחשוף את העבירות רק לאחר שחלפו יותר מעשר שנים מיום הגיעם לגיל 18. לפיכך, מוצע להאריך את תקופת ההתיישנות ולקבוע שההתיישנות בת עשר השנים תחל רק ביום שבו הגיע נפגע העבירה לגיל 28 (תיקון סעיף 354(א) כמוצע בפסקה (1)). בהיותו קטין גם עבירת מין שבוצעה בנפגע העבירה בשנות העשרים שלו, לא יידרש חיזוק לעדות יחידה באשר לעבירה האחרונה".